.jpeg)
"באוקראינה החיילים אמרו שיש מליציות חמושות שיגנבו לי את האופנוע תוך יום. אז ויתרתי"
12 מדינות, 15 אלף ק"מ ואופנוע אחד – הוא יצא למסע בין אתרי הזיכרון של מזרח אירופה רגע לפני "שיהרסו אותם והם לא יהיו יותר"
איתן לשם “הארץ”
בזמן שרבים ניסו לברוח מאוקראינה, הוא ניסה להיכנס אליה. "החיילים בגבול פולין-אוקראינה היו ממש בסדר איתי. אמרו לי 'אפשר לתת לך להיכנס אבל קח בחשבון שיש פה מליציות שייקחו לך את אופנוע תוך יום. מסתבר שהאזור שורץ מליציות חמושות, שישדדו אותי במקרה הטוב. אז ויתרתי", כך מספר קובי שמואל, סוחר אמנות בן 53, שחזר זה עתה מטיול מונומנטים ברחבי מזרח אירופה. בזמן שמעבר לגבול, באוקראינה, מתחוללות זוועות חדשות, הוא נסע על אופנוע מרחק של 15 אלף ק"מ בכדי לחזות בכמה מהאנדרטאות, מוזיאונים ונקודות הציון של הזוועות הישנות של אירופה.
שמואל, שבשגרה מזיז יצירות אמנות של דאלי או ציורים אימפרסיוניסטים גרמנים בין אספנים במשקל כבד, החליט לצאת למסע הזה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. "החלטתי לעשות את המסע הזה בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אחרי שראיתי בחדשות שהרבה מדינות בלטיות החליטו להרוס הרבה מונומנטים של הסובייטים. לא היה דבר כזה, שהם הפנו עורף ממש לאמא רוסיה. הם אף פעם לא אהבו אותם, אבל עכשיו הם נתנו להם גט כריתות. ואמרתי בוא נצא למסע ונתעד מונומנטים שיש מצב שיהרסו אותם בקרוב והם לא יהיו יותר", הוא מספר על נביטת הרעיון שהפך למסע בן חודשיים, בין 12 מדינות ועמוק אל תוך ההיסטוריה הקומוניסטית המדממת של אירופה.
"עשיתי כמה מסעות רציניים בחיים שלי ואחרי שלוש שנים של קורונה, זה השתחרר כמו פקק של שמפניה אחרי שמשקשקים אותה", שמואל מספר. "אני מוקסם מהאמנות הסובייטית, מכל מה שקשור לעיצוב ולסיבות שגרמו לאנשים להפוך את הסיפור לאנדרטה, ולראות איך הזיכרון עובר בתוך מורשת העיצוב הסובייטית. אף פעם אין לי תכנית לאן אני נוסע, אני רוכב לכיוון המונומנטים, ושעה לפני שמתחיל להחשיך אני בודק איפה יש מקומות באזור ללון בהם. לפעמים זה הימור שנכשל, כמו שמצאתי את עצמי רוכב בחושך שעתיים בתוך יער בפולין, בלי לראות נפש חיה שלא לדבר על מקום לישון בו", נזכר שמואל.
הוא יצא מסלוניקי, יוון, שם הוא מתגורר במקביל למגוריו בישראל ורכב על האופנוע שלו – כשמאחוריו וירטואלית כ-200 חברי קבוצת ווטסאפ של רוכבי אופנועים ישראלים. הוא עבר מיוון למקדוניה ואז לקוסובו, סרביה, הונגריה, סלובקיה, פולין, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה ובולגריה, ובכולן מצא בין יערות עצומים, מצוקים מרשימים ונוף אירופי יפה כהרגלו, גם הרבה מאוד אתרי זיכרון מתקופות שונות שמבהירות שהאדמה הזו אולי יפה אבל ספוגה בכל כך הרבה דם, היסטוריה רצחנית וסיפורי זוועה. את רשמיו הוא חולק עם עוקביו באתר מיוחד שהקים, והוא בהחלט מודע לכך שהגשים את החלום הכמוס של רבים. "צריך פשוט להחליט וללכת על זה", הוא מעודד את חסרי האמונה אך בעלי החלום.
בשיחה עמו הוא מדלג בקלילות בין אתר זיכרון אחד למשנהו, בין בור הריגה למחנה שבויים מיתולוגי שכיכב בסרטים הוליוודיים. מאתר ניסוי טילים נאצי למקלט אטומי לפסל לזכרו של "ז'ול וורן הסרבי", כשכל האירועים עוברים את הטיפול המסור של הברוטליזם הקומוניסטי שעיצב את הזיכרון שלו כאנדרטה מרשימה. ואם הקומוניסטים ביקשו להנציח לעד את פשעי הנאצים באירופה, תוך הדגשת אומץ הלב של הרוסים ובעלי בריתם, הרי שכעת מתרחשים האירועים שיהפכו בעתיד לאנדרטאות שיבקשו להציג את רוסיה כמחוללת הרוע וההרס באירופה. איך שגלגל המוות מסתובב לו.
רפרוף על פני רשימת המונומנטים ששמואל רכב דרכם, מספרת גם את סיפור המלחמות שקרעו את מזרח אירופה במהלך 100 השנים האחרונות – המאבק בעליית הפאשיזם, זיכרון אירועי השואה וגם לא מעט אתרים מהימים הקפואים ביותר של המלחמה הקרה ושל שליטת ברית המועצות במזרח אירופה. כולם היו מוקד של רוע אנושי, שהפך במרוצת השנים לעוד פיסת אדמה ירוקה. הטבע לא מתעכב בגלל זכרונות אנושיים, כידוע. "העוצמות של הטבע ממש מרגשות", הוא מאשר.
הוא רכב שעות ביערות צפון-מזרח פולין כדי להגיע ל"מאורת הזאב", הבסיס בו אירע ניסיון ההתנקשות של בכירי הצבא הנאצי באדולף היטלר, וכיום משמש כמוזיאון. הוא הגיע לחוף הים הבלטי, לבסיס ניסוי הטילים הנאצי, בו ערך ורנר פון בראון את הניסויים בטילי ה-V2 שלו, שהפכו בסופו של דבר לבסיס הטכנולוגי עליו המריאה מעבורת אפולו 11 לירח. עיניו חזו בשרידי מחנה השבויים המיתולוגי סטלאג לוף 3, בו ריכזו הנאצים את שבויי צוותי האוויר של כוחות הברית, ועל האירועים בו נכתב הסרט "הבריחה הגדולה" וגם סדרת ספרי המתח הסמי-אירוטיים "סטאלג".
בבולגריה הוא חלף ליד אנדרטת בוזלודז'ה, מונומנט עצום לציון הקרב על עצמאותה של בולגריה והמיקום בו נערכה לראשונה הפגישה של הסוציאליסטים הבולגרים. ברומניה הוא ירד 120 מטר מתחת לפני האדמה, אל מכרה המלח של טורדה, שהפך למקלט מפני פצצות במלחמת העולם השנייה ולמקרר גבינות ענק בימי המלחמה הקרה, וכעת הוא משמש כפארק שעשועים עם אמפיתיאטרון ושולחנות ביליארד עמוק באדמה. בלטביה הוא עמד בלב קרחת יער שפעם היתה מחנה הריכוז "סלספילס", ונתן לרמקולים המשמיעים דפיקות לב לחדור אליו עמוק ולרגש אותו. בריגה הוא העז להיכנס אל "בית הפינה", הלוא הוא מפקדת הק.ג.ב בעיר, וחזה בחדרי העינויים והחקירות. ומתחת למרכז הספא "ליגטנה", שממוקם בקרחת יער מרוחקת, הוא נכנס לבונקר אטומי סובייטי שנבנה כדי להכיל 250 איש על כל צורכיהם למשך שלושה חודשים. ועוד ועוד, באירופה לא חסרים זכרונות מדממים.
"לא האמנתי על האנשים שעובדים שם", הוא נזכר בחוויותיו מהבונקר הסובייטי שהפך למרכז ספא לטבי. "כאילו הוצאת אותם ישירות ממלחמת העולם השנייה. אנשים שחושבים שהתקופה הסובייטית לא עברה מהעולם וחיים עשר קומות מתחת לאדמה עם טלפונים משנות השישים וחדר אוכל עם פוסטרים סובייטים ופסלים של לנין. זה מטורף, אתה צריך לשפשף את העיניים כשאתה נמצא במקום כזה, כדי להאמין שאתה לא בסרט", הוא נזכר.
כמובן, שואת יהודי אירופה לא נעדרה מהמסע שלו, כבן דור שלישי לשואה. "הסבים שלי מסלוניקי הם ניצולי שואה, וזה לא ייאמן בכמה יערות נזכרתי בשואה. דמיינתי את עצמי שם, מדהים כמה זה טבוע בנו", הוא מספר. לכן לא מפתיע שהוא כלל בטיול גם ביקור בביתו של חסיד אומות העולם היפני, צ'יאונה סוגיהארה, שבשבתו כקונסול בליטא הציל את חייהם של אלפי יהודים, ובקיר הזיכרון של אסתר לוריא – הציירת היהודייה שעלתה לישראל לפני השואה, חזרה לליטא כדי לטפל באחותה החולה ונשלחה לגטו.
"זה מאוד קשה, לנסוע עם מישהו ולהתחשב בו ולהיות איתו 24/7, אבל גם להיות לבד זה לא קל. אהבתי את השקט והרוגע. אם אתה מסתכל בדקויות אתה רוכב 600 ק"מ ביומיים, תחשוב כמה שעות יש לך עם עצמך בתוך הקסדה. אם אתה לא מעניין את עצמך אז תשתעמם למוות, אבל נהניתי מכל רגע", הוא מסכם. חודש אחרי המסע המפרך אל העבר האירופי המדמם, שמואל כבר מתכנן את המסע הבא. "אני רוצה לצאת לאזור טוניס, על אופנוע כמובן", הוא זורק טיזר. "זה אזור מדהים עם מלא אתרים של הרומאים, כמו העיר ההיסטורית קרתגו ואתרים נוספים. בגלל תנאי מזג האוויר שם אז הכל נשמר בצורה נהדרת. אני חייב להגיע לשם, בקיצור".
