יומן מסע ליוון 2011 - מ"ס 3 - קובי שמואל

. ממוגנט מהעיר סורג את העיר העתיקה שתי וערב , בכל מבט חטוף ניתקל בעיניי כגלויה אין סופית המשתנה בכול רגע נתון . דמדומי הערב מוסיפים גוון פסטלי רך , רבדים של כתום מכסים את גגות הרעפים, פיסות ים בין בתים כנקודות כחולות הפזורים .....

שליפת הנייד בעצירה די פתאומית לצד רצועת הטיילת בסלוניקי , חיוג מהיר לסבתי אשר נולדה בסלוניקי , אני כאן , דקות ארוכות של שיחה ותזכורות מימים עברו , עבר של כאב עם גדיעת מהלך החיים השופעים והתרבותיים כאן בסלוניקי לפני פחות ממאה . הרגשה מעורבת של כעס ושתיקה ארוכה .

מימיני נמל סלוניקי הדומה להפליא בצורתו ובאופי תכנונו לנמל ת"א, איך לא ? עם הגעת עובדי נמל סלוניקי היהודים ובנייתו בשנות ה 30 במאה שעברה, אכן יצירת מופת . נקווה שאת שרידיו האחרונים של נמל ת"א לא תנגוס ביתר תאבון המכונה המשומנת של הקפיטליזם ...אני ממשיך בנסיעה איטית לאורך הטיילת , לצידי מימין ים כחול וסירות אשר מייפות את קו האופק . אני מתקרב למגדל הלבן אשר הוקם ע"י השלטון העותומאני במאה ה-13 כמבצר הגנה על קו המים.עם הזמן הפך המגדל לשמש כבית כלא. בשנת 1826 אף בוצע טבח ביניצ'רים כלואים בהוראת מחמוד השני, אז קיבל המגדל את הכינוי "מגדל הדמים" . עוד נקודה מעניינת, לאחר הכרזת העצמאות של יוון סויד המגדל על ידי אסיר יהודי, Nathan Guidili, תמורת שחרורו, כסמל למחיקת השלטון הטורקי. ( ויקפדיה )

עם אור ראשון אני עוזב את סלוניקי לאחר אירוח נפלא של משפחת צדקה. עוד נחזור אליהם ואל העיר סלוניקי לתיעוד וצילום .

פניה אחרונה לכביש של קרוב למאה ק"מ אחרי קרוב ל – 500 ק"מ של נסיעה , חלקם דרכים משובשות מאוד. אני בדרכי לנקודה המרוחקת ביותר של קהילות יוון דידימוטיכו אני עובר עשרות ק"מ לצד הגבול הטורקי , חיילים יוונים וכמות לא מבוטלת של שיירות של רכבי צבא למיניהם. בעקיפת השיירה אני מנופף לשלום כמו מתוך מטוס קרב בטיסה נמוכה והם מנופפים בחזרה כמין ברית שקטה שזן האופנוענים בעולם שוחר שלום אהבה ותשוקה למרחבים פתוחים , ופוליטיקה ממנו והלאה ...

מול אנדרטת הנספים דרך מיקום די משונה אני ניצב מרכין ראש , דרך ייסורים עברה קהילה זו , היה לי חשוב להגיע דווקא לכאן לאזור מרוחק זה לגילוי וידיעה והכרה לרבים ככול האפשר .

פרידה מכביש מהיר ימינה ואני בפיתולי דרך . ירידה לעיר מדהימה ביופייה, בתים באופן מדורג נושקים לחוף ים אני בקאבלה , סירות דייגים בנמל .העיר העתיקה מרשימה בצבעה. סמטאות ללא סוף, עליות ומורדות תלולים אינם מקלים על האופנוע . ממוגנט מהעיר סורג את העיר העתיקה שתי וערב , בכל מבט חטוף ניתקל בעיניי כגלויה אין סופית המשתנה בכול רגע נתון . דמדומי הערב מוסיפים גוון פסטלי רך , רבדים של כתום מכסים את גגות הרעפים, פיסות ים בין בתים כנקודות כחולות הפזורים כמאזנים את סבך הרקמה האין סופית בתוך יצירת מופת זו .

כבר ערב, אני בתוך בית אוכל קטן שכונתי עם כסאות ישנים מעץ. צבע הקירות צהוב משהו . מצביע על אחד הסירים שנראים לי , ואני מקבל מנת בשר המוגשת בקערית עמוקה של שמן זית, חומץ ומיני תבלינים. חצי לימון צהוב גדול בצד הצלחת , כוסית קטנה של סוג של אוזו , קערית סלט חתוך גס ומיני עגבניות אדומות עסיסיות, בצל סגול ופלפל חתוך ... ככה פשוט ככה לא מתוחכם ככה חיים לתוך דלות עשירה בנפש ללא כול רדיפה אחר "עגל הזהב" .

מר ז'ק כהן הנכבד אני קובי שמואל הגעתי לקאבלה כדי לראות שרידי יהדות של זמנים אחרים ומפוארים בקהילה זו בעיר קאבלה . זוהי שיחתי לאדון נכבד זה אשר הותיר בי רגשות של עצב וסוג של השלמה עם מצב זה . היהודי היחידי אשר מתגורר לבד בעיר דרמה, ענה בשמחה ולקח אותי לבית העלמין בקאבלה . שוחחנו ארוכות והוא הרחיב בסיפורים את מאורעות ההיסטוריה ואני שותק מקשיב , באומרו משפט אחד שגרם לי לנקודת מחשבה, "אחריי אין מי שידאג לבית הקברות פה בקאבלה ובעיר דרמה ,החיים ממשיכים ואני בתוך עבר של חיים שהיו" , העצב מלווה אותי כחבר כבר שנים ...

בבוקרו של יום חדש אני בנסיעה לפגישה עם מר ז'ק במקום מגוריו העיר דרמה , הולך בעקבותיו לגן אשר נחל סביב לו , אנדרטת זיכרון לנספים . לפני כמה שנים הציע לראש העיר להקים מצבת זיכרון לזכרם , ראש העיר נענה לבקשתו . וכך אני ניצב במקום זה מתבונן בתוך סבך של כלום שנשאר מקהילה זו , מרכין ראש ובצעדים קטנים מלווה את מר ז'ק ליציאה . שני בתי עלמין יש בדרמה , אני עובר דרך שמות של עבר וחיים כמי שנוגע בהיסטוריה לצד גדיעת קהילה ותרבות מפוארת זו .

אני בפינת הרחובות של עיר מרוחקת זו הקרובה לגבול בולגריה כ שלושים ק"מ בלבד אני בסרס . עם קסם בבניה מצלם כמה וכמה דברי אדריכלות עתיקה . ניגש אלי בחור גדול עם חיוך של ילד ומושיט לי את ידו בלחיצת יד. "אני מכיס אני אופנוען ואני מזמין אותך לשבת איתנו" ... וכך בין חבורת אופנוענים מיוון מרגיש בבית , אחווה שלא מוטלת בספק. בכל רחבי העולם בפגישתי בארצות נידחות תמיד עזרה דאגה וחשיבה כדרך חיים של אופנוען , צילומים והחלפת טלפונים הזמנה חמה לרכיבה בארצנו הקטנה ... .

סימן טוב צדקה האיש החם ומסביר פנים בסלוניקי ידוען בפינות של אתרים קסומות של העיר , מסעדה , טברנה אמיתית , הרחק מכול התיירות הפלסטית , מנהל רדיו אינטרנטי ממיטב השירים היוונים של כול הזמנים , עם קהל ואחוזי שמיעה שלא מביישים שום תחנה רדיו גדולה השווה ל - 4000 קילוהרץ . הזמנה ואירוח לבבי לביתו בחג שהייה של ימים ספורים . בת זוגתו מרולה המבשלת ממיטב מאכלים המסורתיים עם אהבה לאמנות ולהיסטוריית סלוניקי .

ערב החג אני עם חולצה לבנה ממש כמו בספר . אורחים , שירים , מוזיקה יוונית , שולחן החג מעוצב להפליא , תפילה לשנה הבאה כמה כוסיות אוזו ... ואני ניגש למרפסת המשקיפה על סלוניקי כאורות קטנים של עיר אשר עברה תהפוכות ועבר של ניצחונות כישלונות של כאב וסבל , וחושב שללא ניצולים אלה אשר שרדו את תופת המלחמה ובנו את ביתנו מדינת היהודים גולה וסבל היה מנת חלקנו עד היום זה .

( מתוך סלוניקי עיר ואם בישראל )

4061 יהודים מתרקיה וממקדוניה היוונית נמסרו לגרמנים על ידי שלטונות בולגריה ב – 1943 בעיר הנמל לום . איש מהם לא נשאר בחיים . איש מהם לא חזר . איש אינו יודע מי הם רוצחיהם . איש אינו דאג לגלות את זהותם של פושעים אלה . איש לא הענישם . איש איננו יודע היכן טמון עפרו של אפילו אחד מאלפי קורבנות . איש לא הניח פרחים על קברותיהם . איש לא ניסה לנקום את דמם !!! יהי זכרם ברוך .

קובי שמואל