יומן מסע אסיה מ"ס 3 - קובי שמואל

נשק שלוף מסכת בד שחורה ושוטר במדים קיבלו את פנינו בערבות של כלום בתוך דרך שוממת , האטה בליווי חשש קל , כמה מילים מפי השוטר ביתרת ביטחון אני אומר לו אנחנו מישראל הוא מביט בי ושואל גם החבר שלך אני מהנהן בראשי כן !

המסע לאסיה 2012 חלק שלישי

אחרי שקיעתם של גרגרי החול המופלאים במחשבתי והעמקת התחושות שנצרבו במסע זה, החיים חזרו לתוך שקט המהול בשאון רב בתשוקתי למסעות . בחיי היום יום ניזכר אני בחציית מדבריות, גבולות, והתבוללות קצרה עם בני המקום בנקודות לאורך ציר המסע המרגש אשר היווה עבורי מילוי ותמצית ותוכן מופלא את אשר ראו עיניי וחוו מחשבותיי, אל תוך תחושות אלה בצלילה ישירה וראות ברורה כחודשיים ספורים לאחר המסע אנסה להעביר את שאר היומן דרך מחשבות, חששות והצלחות במסע זה , ההמתנה לכתיבת היומן האחרון הבשיל בתוכי כמו יין במרתף עד לצאתו לאוויר העולם ומוכן ללגימתו האיכותית והבלתי מתפשרת בידי יוצרו .

כמה חודשיים לפני ...

שמש יוקדת וחליפת רכיבה מאובקת ופיסות צריבה על שפתותי בתוך שיממון של דרך הצבועה באלפי גוונים של חום ושל אופק שלא ניגמר , הרריות קטנות מבצבצות להם כדבשות משני צידי דרך , מרבד אספלט מהול בבורות שלא מניחים לרגע לעבור את המהירות הממוצעת כ- 50 ק"מ.הדריכות הבלתי נמנעת והחישובים המהירים בהחלטות איזה חריץ או בור אני לוקח או במה אני בוחר להמשך הבור הבא התישו אותי , פס אדום במפה והתקדמות איטית לעבר העיר שימקנט בקזחסטן למנוחה שהייתי זקוק לה .

יותר מתמיד הרגשת המקום אפפה אותי למראות עיר וחולות סביב קזחסטן מדינה ענקית, יופיים המנוכר של בניינים סובייטים מדהימים שאותי מרשימים , מילה אחת יש לכל התוצר של החשיבה הסובייטית– פרקטיקה –

לאחר מיקום בבית מלון נוח יחסית אני דורש מידע מפקידת הקבלה להערכת השהייה בקזחסטן. דין ודברים וצלילה לתוך מערכת המסורבלת של העיר מוציא ממני יכולות ראויות ואנחנו מורשים על פי חוק לשהייה של שלושים ימים בתוך הערבות הבלתי נגמרות .

החלטה של רגע וניסוח מחדש את "ו..עינתם את נפשותיכם" התקבלה פה אחד , יום הכיפורים בפתח ואנחנו לתפילות ופתיחת שערי שמים , עוד יומיים ייקח לנו להתארגנות סידור ומנוחה ויציאה ללג הגדול צפון מערב וחציית המדבר לכיוון מעבר הגבול הרוסי .

השכם בבוקר לאחר קשירת הציוד, איזונים למיניהם ולמידת המפה, לחיצת הכפתור האדום באופנוע וקול ערב שנוהם ואומר קדימה אני מוכן , עזבנו את בית המלון לעבר צפון מערב , 800 ק"מ לערך לאזור שנקרא קוסמודרום בַּייקוֹנוּר נמל החלל הגדול והוותיק בעולם. בייקונור נמצאת כ-200 ק"מ ממזרח לימת אראל, בלב ליבה של ערבות קזחסטן , אשת הקשר שלנו בביקנור טילפנה וציינה שחייבים להגיע היום כי האתר ניסגר בסופי שבוע , תחילת הרכיבה והנופים אט אט הפכו מכתמי ירוק לרצועות של מדבר , רכיבה קשה קטעי חול ואפר הנמשכים בין 80 ל 100 ק"מ וקטעים של מנוחה בכביש סלול לא יותר מ- 20 – 30 ק"מ , מידי פעם נכנסים לכפרים ששלטים מקוריים מתקופת השלטון הסובייטי מדהימים במקוריותם ובעיצוב , משאיות חוצות נתיבי אפר וענני אבק לא נגמרים בתוך שממה מוחלטת עצירות של שטיפת פנים והתרעננות , רוב הדרך בעמידה ללא יכולת לשבת ולאבד איזון , לא חשוב כמה רשימות וכמה הכנות תמיד יש עודף של משקל , אם זאת תמיד משתפר ומיעל את מלאכת ההרכבה , הרכיבה המאומצת שהגוף התרגל נותנת לי רגעי עדנה ואני מוצא את עצמי במחשבות ושיטוט לא מרפה ממראות לא מאופקים של טבע ואדמות טרשים המשוועים למים. שעת הדמדומים לא מאחרת ערבוב של חום אדמה וצבע כתום של שמש הנבלעת באחד האופקים, כל אלה נמהלים בתוך חושיי מידי " פעם " אני חוזר לנהיגת בורות ואמבטיות של חול נקראים בדרכי, עוקף משאיות, תחום הראיה אפסית בתוך נתיבי בוץ וצולח עוד משאית ודמדומי השמש החליפו צבעים לשמים שחורים ורצועת אורות באופק בתוך שיממון. אנחנו מתקרבים לתוך עיירה בייקנור אחרי 15 שעות רכיבה מאומצת. הגענו סחוטים מרוטים ושמחה גדולה בלב שעד כה גלגלי המסע משומנים ללא תקלות ובעיות .

תסמונת המופע של טרומן .

לאור תחושת המקום בו אני נמצא נכנסתי לעיר המנוהלת בשלטון צבאי וחוקת המקום מנוהלת על פי חוקי מדינת רוסיה למרות שהמיקום נמצא במדינת קזחסטן רוסיה משכירה את המקום מהקזחים לפעילות ושיגורים לחלל, עובדי המקום גרים בביקנור , ראיתי לנכון לספר את האווירה ואופן התנהלות המקום והאנשים החיים במקום זה. חשוב לציין שמיד אם כניסתי למתחם זה נזכרתי בסרט "המופע של טרומן" אבל מה שלא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא תסמונת המופע של טרומן , רק בשלב הכתיבה ראיתי את אופן התסמונת ודברים רבים התחברו לי על שהותי במקום זה תוך למידה על תסמונת זו .

על תסמונת טרומן כתבו:

"היא תופעה שבה אדם סובל ממחשבת שווא רודפני בעלת מאפיינים של שיגעון גדלות ומאמין שחייו הם למעשה מופע מבוים או תוכנית מציאות. "בשנות הארבעים סבלו חולים פסיכוטיים ממחשבות שווא על כך שהמוח שלהם נשלט על ידי גלי רדיו; כיום חולים הסובלים ממחשבות שווא מתלוננים על שבבי מחשב שהושתלו בהם" אנשים הסובלים מהתסמונת, רובם גברים לבנים בגילאי 25 עד 34‏. דוגמאות לכך ואין סוף יצירתיות .. אחד החולים נסע לניו יורק לאחר אירועי 11 בספטמבר כדי לוודא שמתקפת הטרור אינה תפנית בעלילה של תוכנית "המופע של טרומן" שבה הוא חי-כביכול ,אחד תיאר את מצבו כך: "הבנתי שהייתי ואני גם כיום המרכז, מוקד העניין של מיליוני אנשים רבים... המשפחה שלי וכל מי שהכרתי היו ועודם שחקנים הפועלים לפי תסריט, משחק שכל מטרתו להפוך אותי למוקד העניין העולמי." מקבץ תסמינים זה... קיים כתלונה נפוצה אצל מטופלים... שעלולים להיות בשלב המבשר של סכיזופרניה." החולים אוחזים בתחושה שהעולם הרגיל השתנה באיזושהי צורה, שיש לה משמעות חשובה. בעקבות זאת הם מחפשים מהי משמעות השינוי, ואז הם בוחרים בהסבר נוסח המופע של טרומן.

.. אחרי פתיחת המחסום הצבאי ובדיקת ניירת, ברכיבה מובלים אחרי רכב למקום הלינה, לילה שחור וההרגשה המוזרה באופן הבתים הקטנים והאנשים ההולכים כמו רובוטים, כל המקום הזה מזכיר סט צילומים השדרה החשוכה וחנויות עם שלטים כמו מתוך סצנה שתוך רגע אני מצפה לצעקת "קאט" מפי הבמאי , רחבה גדולה ובניין הסתדרות משנות החמישים מתגלה לעיניי , אנו עומדים לחנות ליד הבניין, שומרים יוצאים ומנהלת הליווי שלנו באומרה "לא להחנות כאן יש משטרה של הרחוב ייקחו לכם את האופנועים".. יש להבין המקום ענק גדול ואני מתעקש להחנות ליד ה"מלון" אחרי דין ודברים הורשנו להחנות רק ליום אחד את האופנועים , פקידת קבלה רוסיה בנחישות ותקיפות אספה את הדרכונים, כל סצנת ההרשמה הייתה ללא ספק מהמרשימות. המדריכה לוקחת אותי לצד ואומרת "לא לעשות בעיות ולהתנהג יפה".. איך זה הצחיק אותי ... היא הייתה כזו רצינית כאילו עוד רגע יעיפו אותה מהסדרה . קבוצת אנשים מתלחשים במסדרונות מעבר המעלית , מנהלת הבית מובילה אותנו לחדר השינה שלנו. קירות כחולים מיטת ברזל , שתי צלחות אוכל מונחות בפינת החדר , מרפסת קטנה ונוף לרחבת ענק של טקסים בחגים או מצעדי צבא ככר לנין פסל מרשים ו"מקורי" ובתוך הכרות המקום מודיעים לנו שהמים החמים נסגרים בשעה 12 בלילה עקב בעיית זרימה , אנחנו ..אחרי 15 שעות רכיבה צנחנו לשינה עמוקה ללא כוח לעכל את המקום ההזוי הזה אי שם בערבות .

"לא לצלם! ", הצילום אסור בכול שטח השיגור, כמה פעמים שמעתי את זה. אנחנו כרגע שעה נסיעה ברכב מ"סט הצילומים" או מבניין ההסתדרות , במיתקן השיגור לחלל אנחנו מפורקים מעייפות קמנו בשעה שמונה בבוקר הכל מדויק פה אין "שיוף פינות" קיבלנו בבוקר קפה בצורת מים בצבע שחור, התחלנו להתחבר ולחבב את מדריכה הכי נמוכה בשרשרת הפיקוד הדבילית, אולגה שמה בחורה לבבית אנושית שמבינה את הקושי בשיטה הסובייטית , ככה נשרפו להן כמה שעות כל כניסה לביתן חצי שעה של טפסים וטמטום פורה מצד כל הצדדים אז.. ביקרנו בביתם של חלוצי החלל משנות השישים נכנסנו אחר כך לאולם ענק שבו נמצאות חלליות חלקים ואזורים של מדינות שמאחסנות ציוד לקראת שיגורים, ישראל כלולה וחלק די מכובד תופס את שטח אולם זה , איש רהוט גבוהה ולבוש בחליפה מדוגמת מסביר פנים ושאר מקומות בחלל ענק זה , לאחר הכרות איש זה היה קצין במלחמה הקרה איש ק-ג-ב- שפרש ומנהל עתה את מרכז המבקרים. לאחר מכן בנסיעה מותשת הזמינו אותנו לאכול במסעדה שעד היום אני מקלל את אופן השיטה , מרק ירקות כולל לחם יבש ובקבוק מים זה ארוחת הצהריים שלנו , המדריכה מסבירה שיש ללכת למוזיאון ולכמה אתרים כי זה כלול בסיור , פה הקפיץ השתחרר בקול מצווה ופיקודי באוקטבה די גבוהה דרשתי להגיע לחדר למנוחה אחרי שמונה טלפונים מצד הממונים אושר שעתיים מנוחה לפני היציאה לשאר הסיור , והבטן עושה רעשים מוזרים העדפתי נכון לעכשיו להתעלם ...

ברכב הגענו למלון ההסתדרות, ממש כמו שיכון עובדים של שנות החמישים,גמורים מעייפות.. לפתע הנהלת המקום מחייבת אותנו לשים את האופנועים בחניה מוסדרת חמישה ק"מ ממקום הלינה. כל הקפיצים עפו לנו, רצינו לעלות על האופנועים ולעוף מהמקום הבלתי שפוי הזה ואז... ההפתעה הגדולה היא ששנינו נתקפנו כאבי בטן מוזרים, אני מביט על עידו ואומר "נפלנו לתוך איזו הרעלת קיבה תהיה חזק", בלית ברירה לקחנו את האופנועים לאיזה מגרש חניה משם לקחו אותנו ברכב למשרד לשלם על החניה של האופנועים , אני נכנס לשם,תאמינו לי ארבעים דקות למלא קבלה עם שישה העתקים! לקחתי את זה כבר בהומור וכאבי הבטן נהיו חזקים יותר ויותר, חזרנו למגרש החניה לתת את הקבלה ומשם למלון ההזוי, צנחנו מעייפות פיתולי הכאב לא חסו עלינו. נכנסנו בתורות לשירותים. כל כניסה היתה מחייבת מילוי מים בדלי כי בניאגרה לא היו מים. מכוסים ומותקפים רעידות גמרנו בקבוק אלכוהול וזה לא. עזר צרה נוספת הייתה שהכדורים נגד שלשולים היו באופנוע.. כבר לילה, צלצלנו לאולגה שתגיע לקחת אותנו לאופנועים לקחת את הכדורים. היא הגיעה ומאוד הערכתי אותה על כך. "המוניות" של העיירה הזו הן אנשים פרטיים שאתה עוצר אומר להם להגיע לנקודה והם מחשבים לפי אדם.אולגה הייתה כל כך נחמדה ואנושית היא ממש לא רצתה לעלות לרכב כי זה יעלה יותר , ואנחנו עם כאבי בטן עזים עוד רגע קונים את כל הרכב הגענו לקחנו את הכדורים , שהגענו למלון ההסתדרות אמרנו שמחר אנחנו אמורים לעזוב אבל .. לא נוכל בגלל מצבנו אנחנו רוצים עוד יום להישאר , והסיוט התחיל שלוש מאות טלפונים לכל מנכ"ל אפשרי כול דרגים היא עברה פקידת המלון הצטרפה לחגיגה ככה שעה בילנו עד האישור המיוחל לפני שעלינו אמרתי לאולגה ולפקידת הקבלה לא להטריד אתנו עד מחר בערב , ככה בילינו את הלילה בשירותיים מדי פעם היתי ניגש לחלון מביט לשמיים ונדהם מהמקומות בהם אני עובר במסעותיי בעולם .

שש בבוקר באווירה אפרורית למדי יצאנו לדרך מהעיירה ההזויה שאריות של מחושים ליוו אותנו ופרידה מאולגה שתיזכר תמיד לטובה בשל טוב ליבה ועזרתה , המרחבים הפתוחים וצבעי אדמה באופק ללא סוף היוו דרך ללא אספלט למשך מאות ק"מ. הכיוון הוא צפון מערב לעיר בשם אקטובה כ-800 ק"מ שום כלום ואני נהנה שעות אחדות מרכיבה ובדידות מתוקה למראות פסי נוף מינימליסטי מהול בגווני צבעים מחשבות מכול צבעי הקשת בראשי , מדי פעם מביט במראה ואלומת אור מתחדדת. בבדיקה ששותפי למסע קיים כל שרירי הגוף הישיבה האחיזה נמוגים ומתכהים למראות העוצמה של הטבע , מידי פעם עוצרים שתייה מרובה קולה ולחם לחזק את הבטן מהטראומה הגדולה שלה לא ציפינו . כמה ק"מ לפני העיר ה"גדולה" פניה לעיירה קטנה מחליטים לעצור עייפות ניכרת בכל איבריי אני עוצר קונה כמה בננות ושותפי משוחח עם שוטרים מקומיים , נדהמתי על כך שהשוטרים ליוו אותנו לחניה ומשם ברכבם למלון קטן השגיחו כל הזמן שאנחנו בסדר , פקידת הקבלה שלה אמרו לדאוג שלנו יהיה נוח ובטוח כנראה שיש פשיעה גדולה בעיירה זו, נדמו קולם של בוכנות, שריקת הרוח, וצנחנו לשינה ערבה בליבת הערבה שלבטח לא יתואר שיש אנשים וחיים במקומות נידחים שלא היתי מעלה במוחי ללא התעוזה ממש ככה באמצע החיים לגלות חיים "חדשים" .

נשק שלוף מסכת בד שחורה ושוטר במדים קיבלו את פנינו בערבות של כלום בתוך דרך שוממת , האטה בליווי חשש קל , כמה מילים מפי השוטר ביתרת ביטחון אני אומר לו אנחנו מישראל הוא מביט בי ושואל גם החבר שלך אני מהנהן בראשי כן ! ללא הודעה מרכין ראש קלות ומורה לנו להמשיך בדרכנו , ואני מופתע כאילו אמרתי את מילת הקסם " ישראל " וממשיך ...וככה בין שבילי כורכר אבק של אדמה גומעים לנו מאות ק"מ בארץ קשה זו , אט אט עננות קשה של צבעי אפור עד שחור בעוברנו מיסוך דמיוני גשם זלעפות חזק אני ממשיך ללא עצירה כי אין אפוא לעצור הכול מהכול רק שממה ודרך לאופק בהיר ומרגש אנחנו כמה ק"מ מהעיר האחרונה בקזחסטן אורלסק 100 ק"מ למעבר הגבול לרוסיה .

על גבעה קטנה נחים שני ביתנים בגבול קזחסטן רוסיה בקור של 6 מעלות ורוח מונוטונית. אני מנסה להסביר לשוטר הגבול מהיכן הגענו ולאן ממשיכים , ללא עיכובים מיותרים השער נפתח ואנחנו ברוסיה .

ההמשך יבוא ..

קובי שמואל