top of page
  • ArtMoto

מרוקו - קובי שמואל

עודכן: 14 ביוני 2022

ההיתקלות הראשונה בחיי היום יום של התושבים, ההתאמצות להיות מערביים ולהיסחף במערבולת הקפיטליזם מורגשת כאן חזק. חולצות, נעלים ותסרוקות של שנות השמונים הגיעו זה עתה לאזוריהם



........ארץ מסנוורת, השמש שונה כאן ממקומות אחרים, הצבעים העזים, הכול כאן זז בצורה אחרת - אפילו האוקיאנוס כחול יותר על שפת מימיה של העיר טנג'ר. הבית קפה הראשון מצד ימין, ממש צמוד לבית המכס – ההיתקלות הראשונה בחיי היום יום של התושבים, ההתאמצות להיות מערביים ולהיסחף במערבולת הקפיטליזם מורגשת כאן חזק. חולצות, נעלים ותסרוקות של שנות השמונים הגיעו זה עתה לאזוריהם, תעשיית התה עם "עץ" נענע קטן בתוך הכוס, המתוק הבלתי פוסק, לגימה מהתה המדהים בהכנתו ובטעימתו.

השעה ארבע, שמש רכה וכתומה נופלת על חצאי ההרים, כמה עשרות קילומטר "מהעיר הגדולה" אני רואה מרחוק עיירה ממש על הר, ובתים צפופים בלבן ואדום חום, כמו פסיפס, פאזל צבעוני, על צידי הדרך אנשים קשיי יום, סוחבים ענפים, ערימות שחת, חמורים מלאי חיטה וזרדים, לכל אחד יש מבט אחר, צבע אחר באישיותו, ועולם שלם ששייך רק לו.

אנחנו במעלה ההר לעיר "הכחולה" על שם צבע הבתים. בתוך המדינה, שהמסורת היהודית השאירה בחלקה, שפשאוון ממוקמת בשולי רכס הרי הריף, הרושם העז בנסיעה לתוך הרחובות הצפופים, הכיכר המרכזית וציורי הקיר, היה מדהים וחזק. כאן כל אחד מוכר משהו, בוטנים קלויים, נענע, חלזונות, סוכריות "פג תוקף", בחנויות יש עדין משקל עם קוביות ברזל, הנשים עטופות בבדים צבעוניים ומטפחות לראשיהם, יושבות בצידי הכיכר המרכזית של העיר. חנויות קטנות של ספרי לימוד ומכשירי כתיבה משומשים, בצידי המדרכות מוכרים קופסאות סיגריות בתפזורת, בתי הקפה הומים אדם, כוסות התה ו"השפע " ששייך רק להם, הרגשה שהכול נכון, הזרימה ומהלך החיים, ההתנהלות הפשוטה, שהמערב שכח לפני כמה וכמה עשורים .

צינת בוקר מקדמת את פניי בשיטוט בסמטאות הכחולות העמוקות של העיר המדהימה הזאת, בית קפה עם בני המקום לפני צאתם לעבודה , הכול שקט ורגוע ורענן לעוד יום חדש , ובזה אחר זה הסוחרים פותחים את מרכולתם רגע לפני... ויש נקודה מסוימת שבו מסתיים "תחילת הבוקר" וכל אחד מרגיש את זה בקצב הפנימי שלו... אחרי נסיעה ונגיעה בכמה ערים ואזורים, ותמונות שחולפות בזיכרוני של כמה מקומות או מצבים, הרי ממש לפני כמה דקות ראיתי את זה חי – את הכפרים הקטנים, הבתים העשויים בוץ ותבן, הילדים שמשחקים ממש על שפת הכביש, החמורים שעמוסים במשהו מן הצומח, ולא לשכוח את בתי הקפה שדומים למחסנים קטנים, והשלטים הישנים הגדולים באדום חזק "קוקה קולה ", ההרים והאופק הפתוח, סגנון הצבעים משתנה, והשילוב בין שמים כחולים לנוף, משהו שלא דומה לשום דבר שראיתי בין אלפי הקילומטרים שגמעתי... אנחנו מגיעים בשעות המאוחרות של אחר הצהריים לעיר פאז, דרך חומות שמקיפות את העיר העתיקה, השערים גדולים מעוטרים ומשובצים קרמיקות צבעוניות, קשתות וקליגרפיות ממיטב האמנות האיסלמית. נכנסנו לתוך המדינה דרך שער גדול ומרשים וממש כאילו קפצנו בזמן, מאות אנשים, רוכלים, חנויות קטנות, מקבצי נדבות, אלפי סמטאות שמחברים עוד סמטה ועוד שוק בתוך שוק, הכול צבוע בצבע חזק טמפרמנטי עם הרבה קצב ותזוזה, והם... לא יודע אם התכוונו לעשייה ויצירה כמו מראות אלה.

אנחנו מדרימים לכיוון הסהרה, עולים אל כביש אפר, חצץ... מוקדם בבוקר, משהו כמו ארבע לפנות בוקר, לראות את המראות הנפלאים של הדיונות, את הזריחה בכל עוצמתה – השמש צהובה עולה מן האופק ונופלת על הדיונות , החולות לאט-לאט מתחילים לקבל גוון כתום, הרים וגבעות של כלום, ומתוך הכלום היפה החזק והמדהים, עולה נער שגר בסהרה, ברברי מכוסה גלימה כחולה ורצועת בד שחור שמכסה את פניו, הוא מסמן לי עם ידו שהוא רוצה לצלם אותי, צילם אותי... תקשרתי איתו קצת בערבית, צירתי לו על החולות מאיזה ארץ אני מגיע, והבנתי ממנו שהוא לא אוהב ללכת לבית הספר והוא ממש אוהב לישון. הוא הוציא לי מהתיק מאובן בצורת אצבע , ו..... הוא מנסה למכור לי את זה, וככה בין נופים עצומים של הטבע לבין נער שמנסה לשרוד ולהתפרנס, אני מתווכח איתו בחיוך, בציורים, ובספרות, על חולות הסהרה, בכמה הוא מוכן למכור לי את זה, בסוף כמובן קניתי, צילמתי, והמשכתי לדרכי.

"העולם פשוט למדי בעיני המלכים הרואים את כל בני-האדם כנתינים הכפופים להם. " אנטואן דה סנט-אכזופרי ( מתוך "הנסיך הקטן").

התחלנו לעלות - דרום מערב - לכיוון מרקש, השעה הייתה יחסית מאוחרת, חיפשנו מקום לאכול, המלצת הספר הייתה מסעדת "הנסיך הקטן", המקום, והפעם היחידה, שהדבר הכי טעים חוץ מהאוכל היה האווירה ורוח המקום. אנחנו נכנסים למסעדה הריקה מאדם, רק שף צרפתי, הבעלים של המקום מקדם אותנו בברכה, אני רואה עשרות צילומים ופוסטרים, מפות של קווי תעופה למרוקו של אייר פרנס משנות החמישים, בצילומים אני רואה את אנטואן דה סנט-אכזופרי, מחבר הספר "הנסיך הקטן", שהיה טייס, סופר, משורר ועיתונאי צרפתי, ליד מטוסו בערים שונות במרוקו. הוא נעשה אחד מחלוצי שירותי הדואר האוויריים הבינלאומיים, בימים בהם היו למטוסים מכשירים מעטים בלבד, וטייסים ניווטו לפי תחושה. מאוחר יותר התלונן כי אלה המטיסים את המטוסים המתקדמים דומים יותר לרואי חשבון מאשר לטייסים... מראות הפוסטרים הצרפתיים, נתנו תחושה של גילוי והתחדשות של מרוקו של שנות השלושים. כששאלתי את הבעלים למה הנסיך הקטן מאיפוא הרעיון, הוא מראה לי ומסמן בידו – מעבר לכביש יש שטח עצום, שם אנטואן דה סנט-אכזופרי נחת נחיתת אונס עם מטוסו. זה סגר לי את הנקודה למה התחושה כל-כך מיוחדת במקום הזה, בעיני בכל מקרה ... סטים של כלי אוכל לבנים כשלג וסימן של הנסיך הקטן עליהם. כששאלתי אם אפשר לקנות, אמר לי הבעלים בנימוס, שנשארו מעט מאוד מהכלים, והמפעל בצרפת נסגר ... התאכזבתי קצת ומצד שני התרציתי, סוף- סוף מישהו עם אידיאולוגיה ...

כיכר ענקית הומה אדם, אנחנו במרקש, קולות התיפוף והמוזיקה הבוקעת מתוך הישיבה במעגלים-מעגלים, בכל מעגל מוזיקה שונה, מחללים וסלסילות קש שבתוכן נחשים מסוגים שונים, פניהם מזוקנות והקמטים מוסיפים למראה המשתלב בכל ההמולה, שחורי עור נמוכים ולבושי גלביות צבעוניות, ממרקים משחות, מרגל של בת יענה ועד זנב תנין, קוסמים ומגידי עתידות , אני רואה מרחוק מראה אפילו קצת מפחיד של איש שמכין משחה או משהו דומה, ולידו ינשוף שאפילו הוא ממש לא זז, שום אדם או צופה לא מתקרב אליו, מוזר .... מספרי סיפורים, אני מתקרב ואנשים ממש בהיפנוזה מול מספר הסיפורים. אני לא הבנתי מילה ואני מוצא את עצמי נמשך לתופעה ועומד ארוכות. פותחות בקלפים ומצנפות ארוכות להן, דוכני אוכל צבעוניים וארוכים, שורות-שורות של כוסות תה עם נענע וקוביות סוכר , הכל רועש צבעוני וחי, אני מוצא את עצמי יושב על עגלת ירקות ומשחק מול אלוף האזור דמקה, ואנשים מתקבצים ונותנים עצות ...הפסדתי 6-1 לאלוף! הכול לקוח מסיפורי אלף לילה ולילה, אלדין... הרגשתי שאם היית ממרק איזה מנורה היה יוצא שד וממלא את משאלותיי.

הבניה והארכיטקטורה, ה"ארט-דקו" של שנות העשרים, שלושים של המאה שעברה, נתנה את אותותיה אל מול הבניינים הלבנים המעוצבים בצורה מדהימה – תזכורת לתקופה הצרפתית , עיר משולבת של ישן וחדש, אנחנו בקזבלנקה. הרחובות גדולים ורחבים, בתי הקפה בדומה לפריז, אבל יותר ישן, משהו מאווירת העיר נשאר איפה שהוא בשנות השלושים. לקזבלנקה יש סוג של קסם, דומה ומזכירה את תל אביב הישנה במקצת, עם בתי הקולנוע, "עדן" בנווה-צדק , "מוגרבי" בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה, "אלהמברה" בשדרות ירושלים יפו, כל האדריכלות דומה ומזכירה את תל אביב שלנו, שכבר לא תחזור לימי הזוהר.

אנחנו נוסעים לראות את בית הקפה המפורסם "ריק'ס קפה" שם צולם הסרט "קזבלנקה" בשלהי מלחמת העולם השנייה, נכנסים, מקום עם אופי קירות מקומרות, קשתות, בר מדהים, יושבים על הטרסה רואים את הסרט "קזבלנקה", לוגמים בירה קרה שהשם שלה, איך לא, "קזבלנקה", רוח קרירה מהים, מתרפק על העבר כאילו שהיית שם, ומצפה לעוד יום מפתיע מקודמו .....

קובי שמואל

51 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page